נטוורקינג הוא לא משחק
בואו נשים רגע בצד את העובדה שזה אירוע שאורגן והיה אמור להתרחש בכלל טרם כניסתי לתפקיד, וקרה רק עכשיו כי, ובכן, איראן.
אבל אני שקשקתי. למה? כי בראש שלי אני עכשיו רשמית ״נכנסת למשחק״. אם עד עכשיו זה הרגיש כמו קייטנה, עכשיו מתחיל האקשן האמיתי - ואני מדברת על נטוורקינג רבותיי. מילה מטרגרת בעולם המקצועי, שניה רק למילה ״לינקדאין״.
מי שמכיר אותי בחיים עצמם לא יבין מה אני רוצה, אבל אני מודעת לעצמי בתחום הזה. אני כאילו טובה בזה אבל בעצם לא טובה בזה. יש בי את היכולת ליצור חיבור עם אנשים, ואפילו חיבור עמוק. אני אמנם מאוד אמיתית ומזהה מניפולציות ברגע, אבל בשניה שאני מריחה אלמנט ״משחקי״, אני נרתעת. אירוע ראשון בהקשר מקצועי בתפקיד חדש - זה בול המתכון שהיה נדרש אצלי כדי לפתח חשש.
כי אני שונאת להרגיש שאני משחקת משחקים.
אין לי שום בעיה לקיים שיחות חולין מבוקר עד ערב כמעט עם כל סוגי האנשים בעולם, אבל ברגע שהמודעות שלי לוקחת את המושכות על מה ש״אמור״ מבחינתי לקרות טבעי - אני מרגישה מזויפת. ואז זה הופך עבורי לאיום.
רק המחשבה על זה שאני צריכה להנדס משהו שאמור להיות לי כל כך פשוט משבשת אותי:
כל הדרך החל מאיך להציג את עצמי (אוקיי שם מלא ותפקיד. זה קל. אבל מה להגיד אחרי?) וההחלטה האם ללחוץ את היד או לתת חיבוק (אין כמו לגלות שיצאת מקריפה כי בחרת לא נכון), האם לבקש מספר טלפון או לא (הרגע שבו אני מבינה שאני לא זוכרת את השם וצריכה לשאול שוב), מה להגיד כדי להקליל את הסיטואציה (מהרגעים עם הפוטנציאל הכי גדול לייצר קרינג׳ במיטבו), ואיך לסיים את השיחה הנוכחית בנעימות כדי להתפנות לאיש קשר הבא (או שמא - איך לסמן למישהו/י שיבואו לחלץ אותי).
בקיצור - זו עבודה לכל דבר.
כל קשר בעולם המקצועי, גם הכי ״אותנטי״, יכול בסוף להחזיק מתחת לפני השטח כוונה, אינטרס או סתם ניצול הזדמנויות בתזמון מסוים.
ופה בדיוק היה לי קונפליקט.
כי אם יש לי אינטרס - אז זה כבר לא אמיתי? ואם אני מודעת לזה - אני עכשיו ״משחקת״?
רגע לפני שיצאתי מהבית לקחתי כמה נשימות עמוקות ואמרתי לעצמי באלו המילים: ״יאללללללה. מה כבר יקרה. אני אהיה אני ומי שלא טוב לו יום טוב לו!״
הגיע חמישי בערב. ואז קרה משהו מעניין - פשוט פגשתי אנשים. בלי אסטרטגיה. בלי תסריט. בלי לנסות ״לעשות נטוורקינג נכון״. שאלתי שאלות כי הסתקרנתי. הקשבתי כי באמת עניין אותי. ובכמה רגעים אפילו שכחתי לגמרי שאני ״אמורה״ להכיר אנשים.
והאירוע היה מעולה. אבל לא כי הייתי הכי מחושבת בחדר. אלא כי הייתי הכי אני.
ונפל לי אסימון בדרך הביתה: נטוורקינג הוא לא משחק. הוא רק הופך לכזה כשמנסים לשלוט בתוצאה.
אפשר להחזיק גם כוונה וגם כנות. אני יכולה לרצות לייצר חיבורים - בלי לאבד את עצמי בדרך. ואני יכולה לבקש, להציע, לפתוח לי דלתות - בלי שזה יוריד מערך הקשר.
בסוף, אנשים לא זוכרים מה אמרת להם. הם זוכרים איך גרמת להם להרגיש.
וזה, למזלי, לא משהו שאני צריכה ללמוד.