פוסט רביעי מתוך סדרה על מחשבות מגבילות - והאמת שלי מאחוריהן
״אם אני מציבה גבול, אנשים יתרחקו ממני״
הרבה שנים חשבתי שאני אדם מאוד מכיל. זה משהו שהבאתי איתי מהבית שגדלתי בו.
תמיד הייתי זאת שיודעת להבין אנשים. זאת שרואה את המורכבות שלהם. זאת שיודעת להחליק, להתגמש ולא לעשות עניין.
אבל חלק גדול ממה שקראתי לו ״הכלה״ היה בכלל פחד.
פחד שיכעסו עליי. פחד שיתאכזבו ממני. פחד שמישהו יתרחק ממני בגלל משהו שבחרתי להגיד, או בגלל משהו שלא הסכמתי לקבל.
אז כדי לא לפגוש את הפחד הזה, התחלתי לעשות כל מיני התאמות קטנות:
לוותר על עצמי. להימנע משיחות שלא היה לי נעים לנהל. להגיד ״בסדר״ כשמשהו לא באמת היה בסדר מבחינתי. להישאר זמינה לאחרים גם כשאני כבר מרוקנת נפשית. להסביר ולהצדיק את עצמי שוב ושוב, כדי שלא יחשבו שאני קשה או אגואיסטית.
והקטע הכי מבלבל הוא שמבחוץ זה אפילו נראה כמו טוּב לב.
אבל בפנים, משהו בי הלך והתרחק מעצמו. טשטשתי את הגבולות שלי.
כי גבול הוא לא רק הדבר שאת אומרת למישהו אחר. הוא גם הדבר שמספר לך אם את מקשיבה לעצמך.
והמון שנים באמת לא הקשבתי.
ואז, לפני כמה שנים, משהו התחיל להתערער.
זה התחיל בישיבת הצוות הראשונה שלי בצוות חדש, כשהמנהל שלי העיר הערה ספק גזענית, ספק מתנשאת.
לקח לי כמה דקות, זמן שהרגיש כמו נצח, עד שהעזתי לפצות את הפה מול כולם ולהגיד:
״האמירה הזאת הייתה ממש לא לעניין.״
כמה שנים אחר כך, מנהלת אחרת צעקה עליי באופן ספייס, בגלל שלא הייתה מרוצה מאיכות הביצוע של המשימות שלי.
עוד לא נולדה המשרה ששווה את זה שמישהו יחשוב שמותר לו להרים עליי את הקול - ובכך נפרדו דרכנו.
אלה אולי נשמעים כמו רגעים קטנים, אבל עבורי הם היו התחלה של משהו גדול יותר.
התחלתי להבין שהכלה לא אמורה לדרוש ממני להיעלם. שהבנה של המורכבות של האדם שמולי לא מחייבת אותי להסכים לכל התנהגות שלו. ושלהציב גבול לא הופך אותי לפחות טובה, רגישה או אוהבת.
אבל עמוק בפנים עדיין הייתי משוכנעת שאם אבחר בעצמי ״יותר מדי״ - אני עלולה להישאר לבד.
זאת מחשבה כואבת להודות בה. אבל היום אני יודעת שאני ממש לא היחידה שמסתובבת איתה.
יש משהו מאוד מפחיד ברגע שבו את מפסיקה להיות ״נוחה״.
כשאת כבר לא תמיד זמינה. לא תמיד מסכימה. לא תמיד מרצה. וגם לא תמיד מסבירה את עצמך עד הסוף.
ופתאום אנשים באמת מגיבים לזה.
יש מי שמתרחק, ויש מי שנעלב. ויש מי שפחות אוהב את הגרסה החדשה שלך.
אבל פה בדיוק מגיע הרגע הכי מעניין, כי אם פעם הייתי רואה בתגובות האלה הוכחה לזה שעשיתי משהו לא נכון, היום אני מבינה שגבול לא אמור להבטיח שאף אחד לא יתאכזב ממני.
הוא אמור להבטיח שאני לא אעזוב את עצמי בדרך.
ודווקא מאז שהתחלתי להציב יותר גבולות, הקשרים בחיים שלי נהיו הרבה יותר אמיתיים.
פחות מבוססים על הפחד לאבד. ויותר מבוססים על האפשרות להיות באמת אני.