המנעול האמיתי הוא פנימי

מבחינתה, האישה היא במידה רבה תוצר כבול של מבנים חברתיים ומנגנוני דיכוי - לפי הגישה שלה, נשים חסומות בעיקר בגלל החברה והמערכת, ועד שהמערכת עצמה לא תשתנה – נשים לא באמת יוכלו להצליח.

אני רואה את זה אחרת.

ברור שתקציבים, חוקים ומאבקים היסטוריים סללו עבורנו את הדרך והסירו מחסומים משפטיים ומבניים – אבל בדיוק בגלל שהדרך כבר סלולה, הגיע הזמן להעביר את השרביט לאחריות האישית.

בעיניי, האישה היא קודם כל סובייקט עצמאי. יש לה חופש בחירה, אחריות אישית ויכולת עמוקה להניע את החיים שלה מתוכה פנימה.

ושינוי אמיתי הוא אפשרי. לחשוב שהוא לא אפשרי, או לחכות שהמערכת תשתנה קודם ורק אז להשתנות בעצמך, זה במידה רבה להשלים עם הדיכוי ולהישאר כבולים בתוכו.

אפשר (ועדיין צריך) לבנות את התכניות הטובות ביותר, להילחם על שינוי מדיניות ולהקים קהילות מחבקות - כי זה חשוב.

אבל בסוף, העבודה העמוקה ביותר נמצאת אצל האישה עצמה.

אף מבנה חברתי, אף מערכת ואף גורם חיצוני לא יכולים לגאול אותך מחוסר האמונה בעצמך. אף אחד לא יכול להעניק לך מבחוץ את האישור שמותר לך לקחת את המקום שלך - את המקום שנולדת לקחת.

זה לא אומר שאנחנו צריכות לצעוד לבד.

וחשוב לזכור שני דברים מהותיים בהקשר הזה:

1. הקהילה היא המפתח - לא היד שמסובבת אותו.

המנטורינג, הקהילה והערבות ההדדית מציעים את הכלים ומראים איפה נמצאת הדלת. כשאישה שצעדה שם לפנייך מראה לך שזה אפשרי – המפתח כבר בידיים שלך. אבל את זו שצריכה לסובב אותו במנעול ולפתוח את הדלת בעצמך.

2. השחרור מגיע מבפנים - והמנעול האמיתי הוא פנימי.

החסמים הכי קשים לפירוק הם לא הדלתות הנעולות בחוץ, אלא אלו שהוטמעו בנו הרבה לפני שהבנו שהם קורים: תסמונת המתחזה, הפחד לבלוט, האשמה והציפייה הפאסיבית לקבל רשות. אפשר לתת לך את כל המפתחות בעולם, אבל את השחרור מהמנעול הפנימי - רק את יכולה לבצע.

המטרה בסוף היא מימוש עצמי ותעסוקתי, עצמאות כלכלית ותפיסת עמדות השפעה. השינוי הזה לעולם לא יגיע מתוך עמדה של קורבנות של המערכת, אלא מתוך בעלות מלאה על הדרך.

כשאישה מאמינה שהשינוי אפשרי, ומפסיקה לראות את עצמה כתוצר של הדיכוי ומבינה שהמקום שלה שייך לה מעצם היותה היא – שום מבנה חברתי לא יכול לעמוד בדרכה.

ואם נחליף את המילה "אישה" בכל מילת זהות אחרת שעולה על הדעת – אתיופי/ת, מזרחי/ת, ערבי/ת, חרדי/ת או כל תווית אחרת – נגיע לדעתי לשורש משמעות הקיום:

המקבץ של הזהויות שלנו לא מגדיר את גבולות היכולת שלנו. הבחירה לקחת בעלות על החיים שלנו היא זו שמגדירה אותנו.