״ומה אם אני אכשל?⁠״

איי שם בפברואר האחרון, כשהתחילה להסתובב הבשורה שאני נכנסת לתפקיד של מנהלת תכנית Woman2Woman, חברה שיתפה אותי בתגובות שרצו בקבוצת הבוגרות של התכנית. אני מכירה משם לא מעט נשים, והרבה מהתגובות סיכמו הלך רוח די חד משמעי: ״היא תהיה מדהימה!״ (אין פה גרם של תעופה עצמית. מספרת את מה שהראו לי.)

במקביל, פתאום התחילו לעלות לי העוקבים באינסטגרם, כי חברה אחת כתבה שם שמעניין אצלי בפרופיל, וחברה אחרת שיתפה את הלינק.

אחרי לילה של התרגשות, משהו התחיל להציק לי. אי נוחות שהתבשלה לה. לקח עוד יום יומיים עד שהבנתי מה לא יושב לי בול - וזו הייתה הציפיה הסמויה מאחורי המחמאה: איך הן יודעות שאהיה טובה בתפקיד הזה? מבחינתי לא עשיתי משהו דומה לפני כן. והן לא באמת מכירות אותי מקצועית. איך אפשר לעשות כזה בילד אפ על מישהי שאפילו עוד לא נחתה לתוך התפקיד?

אני זוכרת שגם כשהתחילו להיות אירועים אחרי חודש וחצי של סגר מלחמה, שוב שמעתי, הפעם בלייב: ״שמענו שאת וואו״. בשלב הזה כל מה שהתחשק לי לעשות זה לקחת מגהפון ולצעוק מול כולם: די כבר! אני אולי אהיה וואו, אבל אתם בכלל לא מכירים אותי בשביל להגיד את זה. אין לי מושג איך אתפקד בתוך תפקיד שלא ביצעתי עדיין - ואתם סתם מכינים את הקרקע לאכזבה של עצמכם.

אני לא אוהבת ציפיות גבוהות. לא מתחברת לזה. אני אוהבת להשיג דברים דרך עבודה קשה. דרך למידה איטית, הדרגתית, אמיתית. והדבר האחרון שחסר לי בתוך תפקיד חדש, הוא התחושה שכולם נושאים אליי עיניים - רק בשביל לראות שבסוף אתרסק.

אבל אז, לאט לאט, התחלתי להבין משהו לא נעים על עצמי.

הפחד שלי לא באמת היה מכישלון. הוא היה מחשיפה.

כי כל עוד אף אחד לא מצפה ממני לכלום - אני חופשיה לנסות, ללמוד, לטעות בשקט. אבל ברגע שאנשים מתחילים להאמין בי, אני הופכת להיות דרוכה. כי פתאום יש לי מה להפסיד. יש דימוי לשמור עליו, מסתבר. יש ציפייה שאולי לא אצליח לעמוד בה.

והקטע הכי אירוני ומגוחך, הוא שדווקא המחמאות - אלו שאמורות להרים אותי ולעזור לי להאמין בעצמי - הפעילו אצלי חרדה תת הכרתית. לא כי לא הערכתי אותן. אלא כי לא האמנתי שמישהו באמת יכול לדעת אם אהיה טובה, לפני שעשיתי אפילו צעד אחד.

אז במקום להרגיש: ״איזה כיף, כולם מאמינים בי״ הרגשתי: ״אסור שהם יאמינו בי מהר מדי. הם עוד עלולים להתאכזב״.

והיום, ממרום שלושה חודשים בדיוק, אני חושבת שיש משהו מאוד פגיע ברגע שבו אנשים מאמינים בך לפני שהספקת להאמין בעצמך. כי לפעמים, כשאנשים מאמינים בך, זה לא מרגיש כמו תמיכה. זה מרגיש כמו משהו שעכשיו צריך לעמוד בו.

ופתאום, במקום להתרגש מזה שרואים בך פוטנציאל - מופיע פחד. פחד לאכזב. פחד ליפול מגובה שלא אני בניתי בכלל.

אבל זאת בדיוק הטעות.

הצלחה אמיתית היא לא להבטיח שלא נאכזב אף אחד. הצלחה היא להסכים להיחשף גם בזמן למידה. גם כשעוד אין לי מושג מה אני עושה. גם כשאני עושה טעויות. גם כשאני עדיין גדלה לתוך התפקיד החדש שלי.

כי בדיעבד, אף אחת לא באמת ביקשה ממני להיות מושלמת. זה פשוט מה שאני הייתי רגילה לשמוע בתוך הראש שלי עד עכשיו.