״אני צריכה ודאות לפני שאני עושה את הצעד״

במשך שנים הייתי משוכנעת שאנשים חכמים הם אנשים שפשוט יודעים. הם רוצים להקים סטארטאפ? הם מקימים סטארטאפ. רוצים לעשות טיול של שנה מסביב לעולם? קונים כרטיס טיסה בכיוון אחד. רוצים לכתוב ספר? פשוט מתחילים לכתוב.

אנשים שיודעים מה נכון להם. יודעים מה צריך לעשות כדי שהדרך תצליח. יודעים בביטחון שהם לא עושים טעות.

אנשים שחיים עם איזושהי ידיעה ברורה עמוק בפנים, כמעט מעוררת קנאה, שמה שהם עושים הוא נכון.

עם כמה שרציתי להיות כמוהם, תמיד הרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן.

עוד קצת זמן כדי להבין טוב יותר. עוד קצת זמן בשביל לבדוק עוד זויות. עוד קצת להתבשל. עוד קצת ודאות.

כי מבחינתי, לעשות צעד בלי להיות בטוחה לגמרי שאני עושה את הדבר הנכון הרגיש כמעט חסר אחריות.

אז חיכיתי.

חיכיתי להרגיש מוכנה להתחתן. חיכיתי להרגיש מוכנה להביא ילדים. חיכיתי להרגיש מוכנה לעבור לתפקיד הבא.

אבל בדיעבד אני מבינה שלא באמת חיכיתי לוודאות. ודאות הייתה רק השם שנתתי לזה.

מה שבאמת חיפשתי היה הבטחה. הבטחה שלא אטעה. הבטחה שלא אצטרך להתמודד עם המבוכה של לגלות שטעיתי. הבטחה שלא יכאב.

ובעיקר, הבטחה שאם אעשה את הצעד - הכול עדיין יהיה בסדר.

אבל זו בדיוק הבעיה.

כי זה לא שהחיים מספקים חוזה כזה מראש.

אין רגע שבו מישהו מגיע ולוחש לך:

״שומעת? עכשיו מספיק בטוח לעשות את הצעד. עכשיו את יכולה. סמכי עליי שיהיה בסדר״.

לחיים, לצערי,אין שירות כזה.

ובינתיים, בזמן שחיכיתי להרגיש מוכנה, החיים המשיכו לקרות.

וזה לא שלא עשיתי דברים, כן?

עשיתי מלא. אבל הרבה פעמים עשיתי אותם רק כשהרגשתי שיש לי סיכוי גבוה להצליח.

או רק כשהייתי יחסית טובה כבר מההתחלה. או רק כשהרגשתי שאני מבינה לאן אני נכנסת.

היום אני מבינה כמה אנרגיה בזבזתי על הניסיון להשיג ודאות.

כי כמעט כל דבר משמעותי שעשיתי בחיים התחיל דווקא בלעדיה:

זוגיות. הורות. עזיבות. כתיבה. תפקידים חדשים. ההחלטה להיחשף באמת. ההחלטה ללמוד מקצוע חדש, שעוד אספר עליו פה בהזדמנות.

אף אחד מהם לא הגיע עם התחושה:

״עכשיו אני מרגישה בטוחה״.

כל אלו התחילו מתחושה אחרת, הרבה יותר זרה -

שאני כנראה צריכה להסכים לנוע גם בלי לדעת הכול מראש.

ואתם יודעים מה האבסורד? שהביטחון שכל כך חיפשתי, מעולם לא הגיע לפני שעשיתי את הצעד.

הוא התחיל להיבנות רק אחרי שעשיתי אותו.