לא ציפיתי להתאהב ככה בעבודה שלי

גם באתגרים שהיא מציבה בפניי. גם ברגעים שבהם אני עושה טעויות, או נדרשת לעצור, לבדוק את עצמי, ולהיזכר כמה עוד יש לי ללמוד.

אבל זה בדיוק מה שקורה.

בשבוע שעבר הייתי באירוע הראשון שלי בתפקיד. הצגתי את עצמי בפני אחת הנשים, והיא הסתכלה עליי ואמרה: ״אני יודעת מי את. את טלי דסטה רבנר מהספר ׳קשת המהנדסת הכוכבת׳.״

זה תפס אותי לא מוכנה.

כי אני זוכרת בדיוק מה ניסיתי להגיד שם: תאמיני בעצמך. תמשיכי למרות רעשי הרקע. אל תתני לספקות לעצור אותך.

אבל יש משהו שלא סיפרתי אז - כשכתבתי את המילים האלה, אני בעצמי לא באמת האמנתי בהן עד הסוף.

סחבתי איתי שנים של תסמונת המתחזה. של היסוס. של בדיקה עצמית אינסופית. של התחושה שאני צריכה להצדיק כל צעד שאני עושה. לקח לי זמן לחזור להאמין בי.

וזה לא קרה כי משהו חיצוני השתנה - זה קרה כי הפסקתי לחכות לאישור חיצוני.

והיום זה פשוט כבר קורה.

לא בצורה מושלמת, כן? עדיין יש ספקות, אבל גם יש תנועה.

עם בחירה יומיומית שלי לקחת מקום, ולפעול גם כשיש פחד לטעות.

ואולי זו בדיוק הסיבה שאני כל כך מחוברת למה שאנחנו עושות ב־Woman2Woman - 8200 Alumni Association - כי זה לא רק על הזדמנויות, או נטוורקינג, או ״קידום נשים״.

זה על המקום הזה בדיוק.

המקום שבו מפסיקים לחכות שמישהו יגיד לך שמותר - ומתחילים לזוז.

אני כבר לא רק אומרת את זה לאחרות. אני חיה את זה.

והחלק הכי יפה בכל הסיפור הזה - שברגע שזה זז בפנים, את כבר לא מחכה להזדמנויות. את יוצרת אותן.