אחרי 12 שנים, אני נפרדת מגוגל

הצטרפתי לגוגל בגיל 21 אחרי שחברת הסטארטאפ המתוקה שעבדתי בה, לאבפיקסיז, נרכשה ע״י גוגל כעבור פחות מתשעה חודשים מיום הצטרפותי. זו הייתה החברה הראשונה שגוגל רכשה בישראל.

אגיד את זה כך - אני לא האמנתי שזה קורה לי.

אני, בחורה שעלתה לארץ מאתיופיה, בת 21 מפתח תקווה, מקבלת חוזה עבודה של עובדת מן המניין מהחברה הטכנולוגית הכי גדולה ויוקרתית בעולם, עם הצעת שכר שבחלומותיי המופרעים ביותר לא חשבתי שאקבל.

מאותו רגע החיים שלי השתנו מקצה לקצה.

לראשונה בחיי, מאז העלייה לארץ, עליתי על מטוס וטסתי עם אנגלית רצוצה למיני רילוקיישן בסן פרנסיסקו. לא רק שאני לראשונה נמצאת בחו״ל, זה למטרת עבודה ומגורים ל-3 חודשים.

כשחזרתי לארץ החלטתי לעזוב את הבית של ההורים בפתח תקווה ועברתי לגור בתל אביב. לקחתי רכב מהעבודה ובכך הפכתי להיות עצמאית לחלוטין.

משנרגע אצלי השוק, התחלתי לחוות משבר מסוג שלא הכרתי - התמלאתי תחושות לא טובות, אי שקט, וחשש שהלך והתגבר עד שהפך לחרדה אמיתית.

הרגשתי שאני לא אמורה להיות שם. שזה לא תקין שמישהי כמוני, בגיל שלי, מהמוצא שלי, מהמגדר שלי, ללא תואר אקדמי ובלי יותר מידי ניסיון, תתקבל לעבוד בחברה כמו גוגל. התחלתי להשתכנע שזה לא מגיע לי, שהסתננתי דרך הדלת האחורית מבלי שמישהו שם לב ועכשיו זו רק שאלה של זמן עד שיעלו על המחדל הזה ויראו לי את הדרך החוצה. הציף אותי פחד אמיתי.

שום אלמנט מהרציונל שלי לא עמד איתן מול התחושות האלה - זה בכלל לא שינה שעברתי יום שלם של 6 ראיונות בהצלחה, שידעתי לעשות QA לא רע, שהייתי ב8200 אז אולי כן יש לי קצת שכל, ושאפילו קיבלתי הכרה על טיב העבודה שלי, גם בדמות בונוסים. למרות כל העובדות, התעקשתי להאמין שאני מבזבזת תקן של מישהו שזה מגיע לו הרבה יותר מאשר לי ושאני לא מצדיקה את המשכורת והתנאים שאני מקבלת. בטח לא בשלב זה של חיי.

התחלתי להימנע מלספר לאנשים חדשים איפה אני עובדת, כדי לא להתמודד עם תגובת ה״וואו איזה כיף לך!״. כי לכי תסבירי שלא כיף לך כמו שאמור להיות. שמעתי לא פעם גם את ״אין לך על מה להתלונן״ וזה שאב אותי למטה עוד יותר. נאלצתי לחיות עם האמונה שזה שאני בגוגל שולל ממני עד הודעה חדשה את הזכות להיות לא מרוצה, וזה רק העצים את הקושי והמצוקה שהרגשתי. זר באמת לא היה מסוגל להבין זאת.

וניסיתי להדחיק. אוהו כמה שניסיתי להדחיק. החלטתי לעשות שיהיה לי כיף בכוח ואימצתי אורח חיים נהנתני מאוד - טסתי לחו״ל לפחות פעם ברבעון, ביקרתי ב21 מדינות, אכלתי במסעדות מישלן ברחבי העולם, התחלתי ללבוש רק בגדי מעצבים שאמא שלי תתעלף מלשמוע כמה הם עלו, הקפתי את עצמי בחברים שתואמים את הסטטוס החדש ודאגתי לתחזק יפה יפה עמוד אינסטגרם שימחיש את כל זה.

אבל לא משנה מה עשיתי, החרדה עדיין הייתה שם.

רק אחרי שלוש שנים שלמות במצב הזה, אני מגלה שמה שעובר עליי הוא תופעה מוכרת ואפילו יש לה שם - תסמונת המתחזה. Imposter syndrome. זה הקושי של אנשים להפנים הישגים ויכולות שלהם.

לתדהמתי אני מוצאת קבוצת תמיכה שהקימו כמה עובדי גוגל שמרגישים ככה בעצמם, יש אפילו מתכנתים גברים ביניהם, בה הם משתפים את התחושות שלהם, את הפחד לקראת עוד סבב הערכת העובדים השנתי והחיים לצד החשש המתמיד שיפוטרו. דמעתי מהתרגשות להבין סוף כל סוף שאני נורמלית. אני לא משוגעת. ויותר חשוב מזה, שאני לא לבד.

מאותו רגע התחיל תהליך השיקום של הנפש שלי. זה התחיל בקבלת טיפול פסיכולוגי (שגוגל הכה מדהימה מימנה בחלקו), מירוץ של 3 שנים נוספות להשלמת תואר אקדמי באוניברסיטת ת״א לצד העבודה (שהתאפשר בזכות היכולת לרדת ל-60 אחוז משרה, שאינה קיימת יותר בגוגל), שינוי הגדרת התפקיד שלי מאשת QA למנהלת פרויקטים, ומעבר לווייז, חברה פשוט מהממת שהספיקה להירכש גם היא כשנתיים לפני כן.

בווייז אני זוכה לעבוד על פרויקטים חדשים ומרגשים, להיחשף למגוון של אנשים (אפילו בני גילי!) שיהפכו גם להיות חברים טובים, לפגוש קהילת משתמשים אמיתיים מופלאה במסירותה, והדובדבן שבקצפת - לעבוד לצד אח שלי היקר שהיה בווייז עוד לפני הרכישה. לקח המון זמן עד שהבנתי את זה בפועל, אבל אני לא יכולה לתאר לכם את ההקלה שחשתי מלא להיות יותר האתיופית היחידה בגוגל. ולא רק שאני לא לבד, אני עם ה-אח שגידל אותי ותמך בי בדרכים שונות כל חיי. סוף סוף הרגשתי את הכיף שאני אמורה ורוצה להרגיש.

הדבר הכי חשוב שהשתנה הוא שבתקופה שלי בגוגל הפכתי לאמא.

זו נקודת ציון מאוד משמעותית שהזיזה אצלי לוחות טקטוניים ושינתה ללא הכר את השקפת המבט שלי על העולם: הציניות העמוקה התחלפה בחמלה אינסופית; החרדה המתמדת התחלפה בתשוקה חדשה לחיים; העיקר של אז הפך לתפל של היום; החרדה מפני העתיד הלא נודע התחלפה בשמחה על הבריאות, על מה שיש ועל העכשיו; המגננות האוטומטיות התחלפו בשתיקה שמאפשרת הקשבה אמיתית; והאמונה המחודשת שלי בי, ביכולות שלי, בכוחות שיש בי מתוקף היותי אשה ואמא, גרמו לי להבין שאני חזקה וחכמה הרבה יותר ממה שאני יודעת. אחרי הרבה שנים, אני מצליחה לבנות תשתית נפשית חדשה שבה אני מבינה מי אני באמת ומה אני מסוגלת לעשות. בלי פילטרים ובלי צורך באישורים חיצוניים.

אני אסירת תודה לגוגל, שגרמה לי להאמין שיש דבר כזה מעסיק אנושי שבאמת שם בראש העדיפויות את שלוות העובד/ת, וכשזו מתערערת מציע ומספק את מלוא התמיכה שניתן להזדקק לה.

אני אסירת תודה לחברים מלאבפיקסיז על שהצליחו להבין אותי ואת הקושי שלי.

אני אסירת תודה לחברים, למשפחה ולגידי שלי האהוב שנשארו לצידי למרות כל התקפי החרדה ופרצי הזעם.

רון, לנצח אהיה אסירת תודה לך על הבטחון שהענקת לי בעבודה ובחיים עצמם. אני אוהבת אותך.

וברמה הכי קיטשית והכי לא מתנצלת, אני אסירת תודה על כל הקושי שסיפק לי הזדמנות לצמוח לגבהים שיכולתי רק לחלום עליהם.

תמיד אמרתי שזו בעיה להתקבל לגוגל בגיל כל כך צעיר. כי לאן עוד אפשר להתקדם משם?! כבר הגעתי לפסגה.

היום אני מבינה שזו רק ההתחלה.