״שרת האוצר של מדינת ישראל״

כשהייתי ילדה, בערך מגיל 11 (שנת 1999 ואילך) הייתי אחראית על הקניות לבית.

כל יום חמישי הייתי מקבלת 200 שקלים - המון כסף במונחים של אותה תקופה, לוקחת את האחים הקטנים שלי איתי, והולכת לסופר (בר-כל ברחוב אורלוב בפתח תקווה. תושבי שכונת שיפר OG לבטח יכירו) כדי למלא את הבית במה שצריך לשבוע הקרוב.

אני זוכרת שעפתי על זה: אהבתי את התכנון. את החישובים. את התקצוב. את זה שהייתי צריכה להחליט מה נכנס לעגלה ומה לא. ובעיקר את זה שההורים שלי סמכו עליי בעיניים עצומות.

האחים שלי (בני 8 ו-7) היו מנסים לשכנע אותי לקנות דברים שלא היו ברשימה, ואני הייתי עומדת מולם כמו מנהלת כספים קשוחה במיוחד, ואני כולה ילדה בכיתה ה׳.

וכשהיינו חוזרים הביתה והם היו רוצים לחסל את כל המעדני באדי שקנינו לפני רגע, הייתי אומרת להם: ״תאכלו רק אחד. צריך שיישאר גם לשאר השבוע.״

והם היו מקשיבים לי.

אמנם זו הייתה אחריות גדולה לתת לילדה בגיל הזה, אבל ממש אהבתי אותה.

אני זוכרת שפעם אחד חבר משפחה מבוגר שאל אותי: ״מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?״

ועניתי בלי לחשוב אפילו שנייה: ״שרת האוצר של מדינת ישראל.״

אמרתי את זה עם ברק בעיניים. באמת האמנתי בזה.

החיים כמובן לקחו אותי למקומות אחרים מאז. התגלגלתי לקריירה אחרת לגמרי, שלא תכננתי מראש - ועם מלוא הכנות, אני גם אוהבת מאוד את הדרך שנוצרה לי.

אבל בשנים האחרונות אני חושבת הרבה על הקלות שבה חלומות ילדות פשוט נעלמים.

לא כי הם לא אמיתיים, אלא כי לפעמים אין לידם מספיק מבוגרים שממשיכים להזכיר לילד/ה שהם יכולים.

אני לא חושבת שהחלום שלי באמת היה להיות שרת האוצר.

אני חושבת שזו פשוט הייתה הדרך של הילדה הקטנה שהייתי להגיד: אני טובה בלנהל. אני אוהבת אחריות. אני אוהבת לחשוב קדימה. אני אוהבת להחזיק דברים מקצה לקצה.

ובאיזשהו שלב בדרך, כמו שקורה להרבה ילדים, הפסקתי לשמוע את הקול הזה בבירור.

והיום, כאמא לשתי בנות, אני חושבת על זה הרבה.

לא על זה שאני לא במסלול להיות שרת האוצר. אלא על כמה מוקדם ילדים יודעים מי הם, וכמה בקלות העולם מלמד אותם להפסיק להאמין בזה.

היום אני מבינה שילדים לא תמיד מפסיקים לחלום. לפעמים הם פשוט מפסיקים לחשוב שמותר להם.