כשאין תקשורת, אנשים ימציאו אותה
ככל שאני עובדת ביותר ארגונים ונפגשת עם יותר אנשים, אני משתכנעת שתקשורת היא לא מיומנות רכה. היא תשתית. בעיניי, היא היסוד החשוב ביותר של כל מערכת יחסים אנושית - אישית, בינאישית, ארגונית ואפילו מדינית.
יבוא יום ועוד אכתוב על זה את המניפסט השלם שמסתובב לי בראש כבר כמה שנים.
עבדתי בארגונים שבהם התקשורת הייתה תלויה בקומץ אנשים. אם הם לא העבירו את המידע - הוא פשוט לא עבר.
ראיתי ארגונים שבהם רמת הרכילות במסדרונות הייתה גבוהה יותר מרמת התקשורת הרשמית. וכששמועות הופכות למקור המידע האמין ביותר - יש לארגון בעיית תקשורת, לא בעיית רכילות.
וראיתי ארגונים שבהם ספקולציות מופרכות ניהלו את הלך הרוח, פשוט כי אף אחד לא טרח להגיד מה באמת קורה, בצורה אמינה. זה קורה כי המוח האנושי שונא סימני שאלה, והוא יעדיף כמעט כל הסבר על פני חוסר ידיעה.
כשאין תקשורת, אנשים לא נשארים בחוסר ודאות. אנחנו פשוט לא בנויים לחיות בערפל לאורך זמן. אז אנחנו ממלאים את החסר. בניחושים. בשמועות. בפרשנויות. ולפעמים גם בפחדים.
אבל הבעיה היא הרבה יותר גדולה מזה כי זה לא נשאר רק ברמת התחושה.
זה פוגע באמון. בשיתופי הפעולה. בקבלת ההחלטות. בפרודוקטיביות. נאהב את זה או לא - כל אחד מאלה מתורגם בסופו של דבר גם לכסף.
אנחנו אוהבים לחשוב שארגונים מונעים על ידי אסטרטגיה, תקציבים או טכנולוגיה.
אבל כל עוד ארגונים מורכבים מאנשים, הם יקומו וייפלו על איכות התקשורת ביניהם.
בדיוק כמו בכל מערכת יחסים - זוגית, חברית, משפחתית או מקצועית.
אין תחליף לתקשורת בריאה, פתוחה ויזומה, בגבולות מה שנכון לארגון.
לא בגלל שאנשים צריכים לדעת הכל - אלא כי אנשים לא אמורים להישאר במצב שבו הם נאלצים לנחש.
בעיניי, זה אחד התפקידים החשובים ביותר של הנהלה.
לא צריך לייצר ודאות מוחלטת - צריך לייצר מספיק תקשורת, כדי שהשמועות לא יהפכו למערכת ההפעלה של הארגון.