״זה לא מקצועי לקחת הפסקה מהחיים המקצועיים״

קצת אחרי השביעי באוקטובר, עשיתי צעד לא פשוט והחלטתי שאני לוקחת הפסקה מהכל. מפסיקה לעבוד, לזמן בלתי מוגדר. עד שיימאס לי. היו לי 2 בנות קטנטנות בבית, והחלטתי שהחיים קצרים מידי מכדי לבלות אותם בתוך גלגל אוגרים.

בתור מישהי שעובדת רצוף מגיל 12, זאת לא הייתה החלטה פשוטה.

הפחד של ״מה אבא שלי יגיד כשהוא יגלה?״ שיתק אותי עד היסוד. בכל שיחת טלפון שלנו, שנמשכת בדיוק דקה וחצי, יש את השאלה הקבועה - ״איך בעבודה?״. לקח לי שבעה חודשים לאזור אומץ ולגלות לו את האמת. שאני לא עובדת. והוא נחרד. אבל הרצון לעצור ולנוח היה יותר חזק מהפחד מהדעה שלו.

לא רק אבא שלי הגיב לא טוב. כל הסביבה שלי הרימה גבה. גבה שמאחוריה הסתתרה תהייה אחת - ״אבל איך?! יש לך בית להחזיק ומשפחה לדאוג לה״.

ובהתחלה זה באמת היה מפעיל אותי - הייתי מנסה להסביר שעשיתי את החישוב הכלכלי, ואם אני מוותרת על חו״ל, מסעדות ובגדים יקרים (שגם ככה מיציתי אותם) - זה לגמרי אפשרי. אבל זה לא נתן מנוח לאנשים. ובשלב מסוים נמאס לי והפסקתי להסביר. פשוט עניתי בקצרה: ״כי אני יכולה״.

גם בקורות חיים זה היה נראה לא מקצועי, כי הטיימליין לא מסתדר. אבל מבחינתי זו הייתה פריבילגיה שהייתי אסירת תודה לה.

רק הרבה אחר כך הבנתי שלא באמת לקחתי הפסקה מהעבודה.

לקחתי הפסקה מהאמונה שאני חייבת כל הזמן להוכיח שאני שווה משהו.

כי אף פעם לא באמת ידעתי לנוח.

כלומר, ברמה הטכנית ודאי שנחתי לפעמים - ראיתי סדרות, יצאתי לחופשות, גללתי שעות בטלפון.

אבל בפנים, משהו בי אף פעם לא באמת ירד מדריכות. תמיד היה משהו לחשוב עליו. משהו לדאוג לגביו. עוד כסף לחסוך כי מעולם לא הייתה לי ברירה אחרת.

במשך שנים קראתי לזה פשוט ״אחריות״ - כי ראיתי את עצמי כאדם רציני.

אבל מתחת לכל זה הסתתר פחד הרבה יותר עמוק: שאם אני ארפה באמת - הכל יתפרק.

שאנשים יתאכזבו ממני. שהבית ידע מחסור. שהרצף המקצועי שלי ייפגע. שייגמר לנו הכסף ונצטרך לעבור לגור במלונה. שאני אגלה שהערך העצמי שלי יישחק בלי הזהות המקצועית.

במשך שנים הייתי בטוחה שאם אני לא אהיה דרוכה, אחראית ומתפקדת, הכל יקרוס.

אבל החיים היו חזקים יותר מהכל - ולמרות הפחד, בחרתי לעצור.

והזמן הזה לעצמי, בבית, היה אחת המתנות הכי יפות שאיי פעם הענקתי לעצמי. כי פתאום אין יותר את הרעש הבלתי נסבל במוח. אין עשייה להתחבא מאחוריה. פתאום יש שקט שאיפשר לי לפגוש את עצמי.

גיליתי מי אני. מי אני רוצה להיות. מה עושה לי טוב. מה עושה לי רע. השקעתי בעצמי. השקעתי בבנות שלי. השקעתי בבן הזוג שלי.

היה לי זמן לגלות שהעולם לא קורס כי אני לא עובדת.

ואולי אפילו יותר מזה - שגם אני לא.

וגיליתי שיש לי הרבה פחות צורך להוכיח שאני ראויה לאהבה כשאני מפסיקה למדוד את עצמי דרך עבודה.

תמיד יהיה זמן לעבוד… אבל לדעת מתי לעצור ולהנות מזמן שלא יחזור על עצמו - זה אומץ אמיתי.